בתקופה האחרונה אישרה הכנסת בקריאה טרומית, בתמיכת והובלת הקואליציה, שני חוקים שנועדו
לכאורה לשפר את ביטחונם של אזרחי ישראל: חוק המאפשר שלילת אזרחות ישראלית ממחבלים,
וחוק המחייב עונש מוות למחבלים. צעדים אלה מצטרפים לצעד נוסף שכבר ננקט בידי ישראל –
הריסת בתי מחבלים – ואשר הממשלה הנוכחית פועלת על מנת להרחיב ולהאיץ את השימוש בו.
הצעדים המוצעים )והננקטים( חוסים כביכול תחת מטרת גג של השגת ביטחון או “השבת
ההרתעה”, אלא שבחינה – אפילו לא מעמיקה – שלהם מוציאה את מרצע הגזענות מהשק ומלמדת
שכל תכליתם של הוא הסדרה ועיגון של אפליה נגד ערבים. אין מדובר בעונש מוות למחבלים אלא
בעונש מוות למחבלים ערבים, כשם שאין כוונה לשלילת אזרחות ממחבלים אלא לשלילת אזרחות
ממחבלים ערבים בלבד. גם הריסת בתי מחבלים, שנעשית כבר היום, ננקטת רק לבתי מחבלים
ערבים, ולא לבתי מחבלים יהודים.
יוזמי החקיקה מבינים היטב שמדינה דמוקרטית לא יכולה באופן רשמי לחוקק חוק שיוחל רק על
אוכלוסיה מסויימת, ולכן, ביצירתיות רבה, נוסחו הצעות החוק כך שבפועל אפשר יהיה לאכוף אותם
רק על ערבים. ואולם גם צעדים שהחלתם הסלקטיבית לא עוגנה בנוסחי רשמי, כמו הריסת בתי
משפחות מחבלים, ננקטים בפועל רק כלפי ערבים בהכשרה של בית המשפט העליון. יתרה מכך,
בעוד שעד עתה עשתה המדינה מאמצים נרחבים על מנת שתוכל לטעון שלא מדובר בענישה
קולקטיבית אסורה אלא בפעילות הרתעתית, היום אפילו הכסות הזו מוסרת, והקריאה לענישה
קולקטיבית נשמעת מפורשות גם מפי גורמים בממשלה עצמה. יש להבין מדיניות זו גם בהקשר
למדיניות הכללית שמקדמת הממשלה הנוכחית, ובראשה שלל הרפורמות המשפטיות, שמטרתן
המרכזית היא סירוס כוחו של בית המשפט בכל הנוגע לפסילת חוקים והסדרים מפלים ולא שוויוניים.
